סרנדיפיטי

נתקלתי במילה סרנדיפיטי לראשונה רק לפני כמה ימים, בפודקאסט ״מעלה בטוב״ שארח את אוסנת מירון.

מהרגע הראשון ששמעתי על המושג הזה נדלקתי חזק, כי זה כל כך אני ולא הכרתי קודם את המילה, ושיש הרבה אנשים שחיים ככה.

ומה משמעות המילה הזו בעצם? אני לא יודעת איך לתאר את זה במילים, ולא מצאתי בשום מקום הגדרה ממש משביעת רצון, אבל בגדול אפשר להתייחס לזה אולי כאל גישה של פתיחות לפגישות אקראיות עם דברים שמשמחים אותך ואתה לוקח אותם להמשך הדרך. אני מרגיש שאני חיה בצורה כזו ואוהבת את התגליות הנפלאות והקישורים הספונטניים שנקרים בדרכי. ועכשיו אני רוצה לספר לכם על רגע או יותר נכון - מסלוס של סרנפידיטי, בו הפתעה משמחת אחת הובילה לעוד ועוד... וכל מה שהיה צריך זה תשומת לב ואמירת כן. (והרבה עבודה, ברור). סיפרתי את זה בפייסבוק ובאינסטגרם שלי כבר פעם או פעמיים, אבל זה סיפור יפה, וכל פעם אני רואה אותו ומספרת אותו קצת אחרת... והפעם מהזוית של הסרנדיפיטי, אז נחמד לכתוב שוב:

לפני כמה שנים חברה שלי החליטה להגשים חלום ולנסוע לכמה שבועות לפריז , לכתוב שם ולחפש השראה. זה ממש דגדג לי וכל כך רציתי גם, אבל הילדה שלי הייתה עדיין צעירה וחששתי לנסוע רחוק, כי הייתי אז אמא מאוד מאוד צמודה. למרות שבהחלט כבר הגיע הזמן לאפשר לעצמי ולהם קצת עצמאות. אז השתעשעתי במחשבה להצטרף לכמה ימים, אבל ישר פסלתי את זה.

באותו ערב נפגשתי עם החברה וחברה נוספת - אנחנו סוג של שלישיה החברה הנוספת שהיא אף פעם לא מהיוזמות, נדלקה כליל על הרעיון שניסע ביחד לבקר בפריז, היא הביטה לי עמוק בעינים ואמרה לי ״איריס זה יוצא בול על יומולדת ארבעים שלך, מי יודע מתי עוד תהיה לשלושתנו הזדמנות להיות בחו״ל ביומולת ועוד עגול!״ לא יודעת מה עבר עלי, אולי היא הפתיעה אותי ביוזמה הזו שלא אופיינית לה, אולי כישפה במבט, אבל החלטתי לשקול בחיוב ובסוף למרבה הפלא שלי ושל כל מי שמכיר אותי, העזתי ונסענו והצטרפנו לכמה ימים לחברה שכבר היתה בפריז.

מיותר לציין כמה משחרר ונפלא היה להיות עם חברות בפריז אחרי שנים שלא נסעתי לבד, לדאוג רק לעצמי לכמה ימים, להתפק ולהשתכר מהיופי של העיר המושלמת והאהובה הזו. בדיוק ביום של יום ההולדת 40 שלי ישבנו למסיבת תה במלון אתנה פלאזה, ברחוב הקניות היוקרתי ביותר בעיר - היכן שממוקמים בתי האופנה הגדולים ביותר. מסיבת התה היתה קסומה וגם היא היתה תוצאה של צרוף מקרים משמח, אני קראתי אודות המקום בבלוג של שרון הינריך, וחברתי קראה אותו במקרה גם והחליטה להזמין עוד לפני שהספקתי לספר לה שאני רוצה שנחווה את זה שם. בקיצור היה נהדר, וישבנו ונהננו שם שעות רבות.

כשיצאנו, ראינו התגודדות של אנשים יפים וחגיגיים במיוחד בפתח החנות של דיור הממוקמת ממול. ארוע פרטי מיוחד. לימוזינות עצרו, ואנשים לבושים בהידור עם חיוך מאוזן לאוזן יצאו וצעדו על השטיח האדום. היפה ביותר מכולן היתה דוגמנית על שזיהיתי ממגזיני האופנה. היא היתה בהריון (ילד מספר ארבע מתוך חמישה בינתיים) ונראתה כאילו היא מרחפת מעל הקרקע לא הולכת, היה בה משהו יוצא דופן וקסום ביותר. היא קרנה שלווה, אושר ויופי. הצצנו עליהם עוד כמה דקות והמשכנו בדרכנו, לסייר בעיר האהובה. יש לציין שאני גם היחידה מבין שלושתנו שהתענינה אז באופנה, ולכן אותי זה ריגש קצת יותר מאשר אותן. סמנתי לעצמי לעקוב אחרי הדוגמנית היפהפיה והמרשימה באינסטגרם וכך עשיתי. ממש מלמחרת אותה נסיעה גורלית ביום הולדת ארבעים נפתחה לי צ׳אקרת היצירה. אחרי שנים שלא ציירתי, חזרתי לצייר באופן יומיומי ולהתאמן על הציור שלי כמה שעות ביום. לא ידעתי לקראת מה אבל הרגשתי שזה מה שאני רווצה וצריכה לעשות, כעבור כמה זמן העזתי בחשש ומבוכה להתחיל לקרוא לעצמי אמנית (למשל בתאור בפייסבוק), התחלתי לאייר ומאוחר יותר גם למכור את איורי האופנה שלי וכעבור כשנתיים נוספות החלטתי להתמקד באיור אופנה בלבד. ואז פיתחתי חלום - להגיע לשבוע האופנה בפריז, אבל מה? אי אפשר לקנות כרטיס, קשה מאוד לקבל הזמנה אם אתה לא סופר סלב עם המוני עוקבים או עיתנאי אופנה בכיר. אז מה אני עושה? זוכרים את דוגמנית העל היפהפיה שקרנה שלווה ואושר? כמה חודשים לפני כן התלהבתי מצילום מקסים שהעלתה לאינסטגרם, אז איירתי ותייגתי אותה באינסטגרם, והיא הגיבה בחמימות רבה לאיור הזה, ואחרי זה זה קרה שוב. ומכיון שכל כך רציתי להגיע לשבוע האופנה וכל כך לא ידעתי מאיפה מתחילים אז בתמימותי פשוט כתבתי לה ושאלתי איך מתחילים ושאולי תעזור לי עם קצה חוט. הפעם היא דווקא לא הגיבה. הייתי כל כך מובכת מההעזה הלא אופיינית שלי לפנות ככה ולכתוב לה דבר כזה, שזה כבר נתן לי אומץ להמשיך בדרכים היותר מקובלות - לכתוב לסוכנויות יחסי ציבור של בתי האופנה, להעלות לאינטרנט תיק עבוודת וכו׳, עשיתי כל מה שיכולתי, אבל זה לא עזר, לא בפרק זמן קצר כל כך של כמה שבועות.. כשבועיים לפני שבוע האופנה הרגשתי שאני חייבת לתת פוש אחרון, עשיתי כל מה שיכולתי אבל האם באמת הכל? אזרתי אומץ לכתוב לה שוב. כתבתי כמה אני אוהבת לצייר, ושמילדותי אני מציירת אופנה כל יום, ושבשנים האחרונות חזרתי לזה וזו התשוקה שלי והחלום שלי זה להיות בתצוגת אופנה בפריז, מה אתם חושבים שקרה? הפעם היא ענתה לי כעבור כמה שעות, הייתי בשוק טוטאלי. היא ענתה שאני יכולה להצטרף אליה לתצוגות. אבל היא מאוד עסוקה ואצרך להזכיר לה. מהההה?!!?!?!?!? איך מתחילים, אילו תצוגות? למתי לקנות כרטיסי טיסה - השבוע הזה הוא בעצם עשרה ימים... ומה יקרה אם אני אשאל אותה את כל השאלות? היא אמרה שהיא עסוקה, אני לא רצה להקשות ושהיא תראה שזה בעצם הופך להיות מסובך עבורה. בקיצור החלטתי ללכת על זה ומכיוון שהיה חג סוכות והתכוונו לנסוע לחופשה משפחתית התאמנו את התאריכים כך שיכסו את כל אפשרויות שבוע האופנה. כמה ימים לפני כן כתבתי לה שאני מגיעה אבל היא ענתה שהפעם זה בעצם לא יסתדר, ורצתה לפצות אותי בדרך אחרת. החלטתי לא להתבאס. ולנסוע בכל זאת, פריז עדיין נפלאה בכל מקרה, ואני עשיתי את המקסימום. אולי אצליח בפעם הבאה. בכל זאת התקדמתי ואני מבינה יותר אחרי כל המאמצים שעשיתי ואולי אפילו היא תעזור בפעם הבאה אם אפנה מספיק זמן מראש. ואכן נסענו ונהננו, ואני הדחקתי את המחשבות על שבוע האופנה המתרחש בעיר באותם ימים. עד ש... יום אחד חזרנו למלון וחיכתה לי שם מעטפה עם כתב יד מסתלסל וחגיגי ובתוכה הזמנה לתצוגה נחשבת. פצחתי בריקוד ניצחון ופתחתי אותה רק כדי לגלות שהיא יועדה למישהו אחר במלון, החזרנו את המעטפה לפקידי הקבלה כדי שתגיע ליעודה, והבאסה התחילה לצוץ, האכזבה על כך שאני בפריז ולא בשבוע האופנה.

החלטתי לא לתת לזה לקרות. ולמקסם את החויה שתהיה חיובית ולא שלילית, אמרתי לעצמי - הנה עכשיו אני יודעת איך נראית הזמנה אמיתית לשבוע האופנה ואיך בדיוק היא מגיעה וכמה זמן לפני התצוגה, זה יעזור לי מנטלית לקראת הפעם הבאה. וגם לקחתי את עצמי לסיבוב קצר ליד המלון כדי להרגע.החלטתי להשתמש בחויה הזו והעזתי (לא יאמן!) לכתוב לה שוב, ידעתי שאו שאני שורפת כל קשר איתה בכך ששאני מציקה, או שאני משתמשת בקלף הזה של ההתכתבות איתה שיש לי ומנסה למקסם, החלטתי ללכת על האפשרות השניה.

כתבתי לה לה שאני בפריז, ושאני יודעת שכבר מאוחר מדי להזמין אותי לשבוע האופנה, ושהיא מאוד עסוקה. סיפרתי שקבלתי הזמנה שלא יועדה אלי ושזה היה גם מבאס וגם מצחיק מצד שני. סיפרתי כמה אני רוצה את זה עדיין ושאני פה בפריז למשך כל השבוע, אם במקרה מתאפשר לה- אני אשמח ללכת איתה.

לא חשבתי שה יעבוד, אבל רציתי להרגיש שעשיתי את המקסימום ולא נתתי לחויה הזו לבאס אותי. למחרת בבוקר אני מקבלת תגובה- איריס, את יכולה לבוא איתי היום. לתצוגה של offwhite. אני לא מאימינה. הצלחתי! אבל אופס, איך פוסעים לצד טופ מודל לתוך תצוגה נחשבת? חוסר הבטחון התחיל להופיע אבל הלכתי על זה כמובן. ביליתי את היום בלחפש משהו מתאים ללבוש ולהיות על קוצים של התרגשות אבל תאמינו או לא - בסוף זה לא הצליח, פספסנו זו את זו בשל אי הבנה והחמצתי את התצוגה. מבחינתי זה היה סוף הסיפור, כאב ראש ואכזבה ולא ותחושה שאני לא רוצה יותר כלום מכל זה, סיימתי לנסות, אני רוצה להנות מפריז בלי שום קשר לשבוע האופנה.

אבל למחרת היא כתבה לי והתנצלה והבטיחה לדאוג לי, ובאמת קיימה ובגדול. אחרי כמה ימים פסענו יחד לתצוגה של ולנטינו - אחד הארועים הקסומים שחוויתי בחיי, מלאי יופי ואושר וצבע, והיא הייתה כל כך נחמדה ואדיבה ומפרגנת והעלתה סטוריז עלי ועל האיורים שלי, ובואו אספר לכם בסוד, שבשתי הפעמים הבאות שרציתי לראות תצוגות בשבוע האופנה בפריז זה כבר לקח רק קצת אומץ מצידי ואז שאלה קצרה והתשובה ישר היתה כן והיא היתה מקסימה כל פעם מחדש. אז מה אתם אומרים? כמה סרנדיפיטי יש בסיפור הזה?

והתמונה - איור שלי של בהשראת קולקציית הוט קוטור של ולנטינו שעורר בי את התשוקה לבקר גם בתצוגת הוט קוטור שלו. מה קרה שם ואיזה מקרה אחר של סרנדיפיטי מצח מזה - על כל זה בפעם הבאה :) האיור מתוך האינסטגרם שלי: https://www.instagram.com/iris_fogel_ben_hamou/