שבוע אחרון לחופש הגדול וההכנות לחזרה לבתי הספר בעיצומן.
כמה אהבתי כשהייתי ילדה את הימים האלה של הצטיידות במכשירי כתיבה חדשים, עטיפות ומדבקות. ואני אוהבת עד היום להצטייד במיוחד לפני קורס או פרויקט חשוב.
וכל זה מחזיר אותי לשנות השמונים, לימי בית הספר היסודי שלי (עליתי לכתה א׳ ב-1982) ולגעגוע
לכלי הכתיבה הכי אהובים מפעם, ובכלל לפריטי אייטיז נוסטלגיים ממיסים...
אז התחשק לי לאסוף בשבילכם וגם בשבילי בפוסט מיוחד אוסף משגע של פריטים נוסלגיים שליקטתי מרחבי האינטרנט במשך שנים בגעגוע - את כלי הכתיבה שהכי מחזירים אותי בחזרה במנהרת הזמן.
ותוך כדי הכתיבה חזרתי לריח של הטושים, לאוספי המחקים, להתרגשות מקלמר הפלסטיק שהיה חידוש רציני... ואפילו רגשות נשכחים מפעם צצו ועלו תוך כדי ...
מוכנים?
מחקים יקרי ערך נשמרו בקופסה המיוחדת שלהם וחס וחלילה לא שימש למחיקה. לזה נועדו הלבנים הפושטים
אוי, מדבקות קריסטלים, ומדבקות בכלל. אתם יודעים שרק לפני כמה חודשים גיליתי שיש שם מפורסם מאחורי כל גלילי המדבקות האלה? מוזמנים להכיר את מיסיס גרוסמן.
אם יש דבר אחד שחבל לי שלא שמרתי זה אוסף המכתביות, כמה שהן ריגשו אותי. עד היום מרגש את בת השמונה שבי לראות סט מכתביות אמיתי של פעם - של תהילה, גריז, הולי הובי או דובוני איכפת לי. ולפני כמה זמן ראיתי אפילו סט מכתביות של צוללת צהובה למכירה, ופספסתי אותו, ומאז לא מצאתי שוב. אז אם אתם רואים כזה - לא לשכוח להגיד לי.
רק עשור כמו האייטיז יכל להפוך המצאה כזו לליגיטימית. מצד שני דברים שחשבתי בהקלה עם תום האייטיז שלעולם לא יחזרו, חזרו ובגדול - כמו סקראנצ׳י (גומיות בד לשיער), ג׳ינס עם ריצ׳רצץ׳ בקרסוליים ופאוצ׳ים למשל. וכן, אני כותבת את כל זה כשלראשי סקרנצ׳י ורוד בזוקה מקטיפה שקניתי פעם לבת שלי אבל גם קצת בשביל עצמי :)
דווקא היו מאוד נוחים העפרונות האלה עם הקצה המתחלף. עוד מייצרים כאלה?
קופסת אוכל מפח ולפעמים גם תרמוס תואם, כמה חלמתי על אחת כזו אבל נאלצתי להסתפק בשקית אוכל ומים מהברזיה:)
ה-אביזר. מלך הקלמרים, הגביע הקדוש של כלי הכתיבה, קלמר הפסטיק הפציע לחיי בערך בכיתה ג׳ והזמנתי כזה מאבא שלי, וחיכיתי בצפיה דרוכה לשובו הביתה. כמה הייתי מאושרת כשהוא חזר בערב והביא לי אותו, על שלי הייתה ג׳יגי. ועל שלכם?
סנופי היה ונשאר אהבה גדולה שלי, הוא ממיס אותי, והכל התחיל בקלמר קטן בכיתה א׳ - עם סנופי וודסטוק קטנים שהיו מצוירים עליו. עד היום אני לא עומדת בפניו, רק השנה קניתי פלנר רציני שלו.
וגם לכם היו סטים קטנטנים של עפרונות?
טושים עם ריח, היו המוצר הנחשק ביותר כשהייתי בכתה א׳, אני עדיין יכולה להרגיש את הריח המדוייק של הענבים מהטוש הסגול. אני זוכרת שבקשתי אותם משכנה, אמא של חברי הטוב מהילדות, כמתנה ליום ההולדת, וכל יום הייתי ניגשת לאוטו שלה כשחזרה מהעבודה ושואלת אם קנתה לי כבר, זכרון די מפתיע, כי הייתי הילדה הכי ביישנית בעולם, אכל בנראה שבסוף המתנה אכן הגיעה.
מה לבשנו, במה שיחקנו ומה קנינו?
השנים האלה של בית ספר בתקופת האייטיז היו מלאות באתגרי אופנה, ממתקים דביקים ומשחקים בלתי נשכחים.
ה-נעליים של התקופה. לי היו ורודות שהביאו לי מחו״ל אבל נראו לי מביכות אז צבעתי בשחור ואז בכלל נראו נורא וזהו. לא ננעלו יותר
ג׳ינס ג׳ורדאש. אני חושבת שהפסים הצבעונים הם שוס. הייתי קונה כאלה היום.
גם לי היה בדיוק כזה שקניתי בחנות הפופ השכונתית. חנויות הפופ של פעם עם הפוסטרים הקיטשיים והספלים הצבעוניים והבובות הקטנות ומבחר ההדפסי על טי שירטים היו מושלמות. למה אין כאלה יותר?
מי זוכר את זיגי?
הדמות שלו כיכבה על כל דבר כמעט.
עגילים לא היו לי, אבל מדבקות עגילים היו פתרון נחשק. גם אצלכן?
דובוני הקטיפה הקטנטנים שהיו גם סיכות ד״ש. דוגמא נפלאה למה שמכרו בחנויות הפופ.
ושמני האמבט האלה בתוך בועות הפלסטיק הנמסות במים...
כמה דמי כיס בזבזנו על קלפי חבורת הזבל, זו היה אלבום הקלפים היחיד שהצלחתי להשלים אי פעם, וגנבו לי את זה ביום למחרת, הישר מתיק בית הספר.
המשחק של האייטיז, דונקי קונג. כמה שעות העברנו איתו.
היה כיף להביט בחלופי הצבעים של הקפיצים היפהפיים האלה אבל האמת שהיה די קשה לתפעל אותו ולרוץ אחריו במדרגות, ובמיוחד להתיר את הקשרים בו. והידעתם שבאנגלית קוראים לו slinky? אם אי פעם תצטרכו כזה.
זוכרים את המכשיר הקטן הזה? סוג של ווידג׳ט טכנולוגי בימים של טרום ווידג׳טים - היינו שורקים לו וככה מוצאים את המפתחות, רק שאני לא ידעתי לשרוק :)
ולסיום - זכרון נוסטלגי אישי חמוץ - מתוק. הקרטיבים האלה האלה מזכירים לי שבחופש הגדול של כיתה ב׳ או ג׳ הייתי בקיטנה בבית הספר ליד הבית, שלא למדתי בו, כי למדתי בקצה השני של העיר... ככה שלא הכרתי המון ילדים אבל בקבוצה אחרת בקייטנה היתה ילדה שהיתה שכנה שלי.
בכל יום אחרי הקיטנה או אולי היה זה רק מדי כמה ימים, נהגתי לקנות קרטיב בכסף שאבא שלי נתן לי לצורך כך בבוקר. הבחירה באותו יום היתה בקרטיב מיקי מאוס. אני זוכרת אותו כסגול, למרות שבתמונה דווקא דונלד בסגול, אבל זה לא משנה.
העלדה שכנה כנראה קינאה בקרטיב שבידיי, וחשקה בכזה גם, אז היא בחרה בטקטיקהת השיימינג שאולי תפוגג לי את ההנאה מהקרטיב. היא האיצה צעדיה, עקפה אותי ואז הטיפה לי בטון נוזף וחמור שעדיין מצלצל באוזניי כשאני נזכרת בזה כיום: ״איריס, את יודעת שכסף לא צומח על העצים נכון!?״ האמת שהיא די זעזעה אותי לרגע- לא הבנתי למה אני אמורה לחוש אשמה על הקרטיב הזה שבידיי, והרי הלכתי לי בכיף בצהריים של חופש גדול, נהניתי מקרטיב שפונקתי בו באהבה. המדהים הוא שהילדה הזו יכלה להיות בעצמה מקור לקנאה גדולה. היא היתה יפהפיה במיוחד ותלמידה מצטיינת, ואפילו מבוגרת ממני וכל זה לכשעצמו היה חומר מעניין למחשבה כבר אז, גם בגיל הילדה הצעירה שהייתי... הארוע הקטן אך החשוב הזה לא נשכח ממני, ובכל מאות או אלפי הפעמים שנתקלתי במשפט הזה ״כסף לא צומח על העצים״ - תמיד עולה מול עיניי.
אז אני מאחלת לכם המשך חופש גדול נעים, חזרה קלה וכיפית של הילדים לשנת הלימודים החדשה, ושתמיד ובכל גיל נהנה הנאה שלמה מקרטיבי מיקי מאוס סגולים שקנו לנו, או מקלפי חבורת הזבל אידיוטיים שהחלטנו להשקיע בהם את מיטב דמי כיסנו, ושלא ניתן לאף אחד, בשום גיל שלהם או שלנו לבייש אותנו בגלל זה ולקחת מאתנו את השמחות הקטנות שלנו. וזה אולי המסר הכי טוב שאפשר להצטייד בו לקראת בית ספר. והחיים. ואם זה לא עוזר, אז מקסימום להתנחם בכמה כלי כתיבה מתוקים ורודים וריחניים ואמבטיה עם כמה בועות שמן צבעוניות במיוחד. <3